שנות הנעורים בדרך כלל נקשרות עם בריאות טובה ומרץ בלתי נלאה.‏ אך יש צעירים שסובלים ממוגבלויות שונות בשל מחלה קשה.‏ האם זה מצבך?‏ אם כן,‏ תוכל להתעודד מסיפורם של ולוריה,‏ ג׳סטין וניסה — שלושתם עדי־יהוה.‏ ראה כיצד הם מצליחים להתמודד עם בעיות בריאות מתישות.‏

•  ולוריה

•  ג׳סטין

•  ניסה

 אני סובלת מפיברומיאלגיה מאז גיל 14.‏ כשהייתי בת 20 כבר סבלתי מארתריטיס,‏ זאבת ומחלת לַיים.‏ קשה לעשות את כל מה שאת רוצה לעשות כשאת תמיד מרגישה חלשה.‏ לפעמים הייתי משותקת מהמותניים ומטה ונאלצתי להיעזר בכיסא גלגלים.‏

 מה שיותר גרוע מההיבט הפיזי של המחלה שלי היה המועקה הנפשית שסבלתי מכך שאני לא יכולה לעשות דברים פשוטים כמו לכתוב או לפתוח צנצנת.‏ ראיתי ילדים הולכים וחשבתי לעצמי,‏ ’‏למה כל כך קשה לי לעשות את זה?‏’‏ הרגשתי שאני כישלון.‏

 למרבה השמחה קיבלתי עזרה — לא רק מהמשפחה אלא גם מהקהילה של עדי־יהוה שאני שייכת אליה.‏ חברי הקהילה באו לבקר אותי הרבה פעמים,‏ וזה עזר לי להרגיש פחות בודדה.‏ חלק הזמינו אותי למפגשים חברתיים,‏ למרות שלא קל להוציא אותי מכיסא הגלגלים ולעזור לי להיכנס לרכב ולצאת ממנו.‏

 במיוחד המבוגרים בקהילה עזרו לי,‏ כי הם יודעים איך זה להתמודד עם בעיות בריאות.‏ הם עזרו לי להשלים עם המגבלות שלי ולא להרגיש אשמה על כך שאני לא יכולה לעשות הרבה בהשוואה לאחרים.‏ כשאני באסיפות הקהילה ויוצאת לבשר אני מרגישה הכי שמחה (‏עברים י׳:‏25‏)‏.‏ כשאני עושה את הדברים האלה אני מבינה שלמרות המחלה שלי אני לא כל כך שונה מאחרים.‏

 אני זוכרת שיהוה נותן לנו את מה שאנחנו צריכים כדי להחזיק מעמד.‏ לדוגמה,‏ המקרא אומר שגם אם מישהו הולך ומתכלה מבחוץ,‏ האדם הפנימי שלו יכול ’‏להתחדש מיום ליום’‏ (‏קורינתים ב׳.‏ ד׳:‏16‏)‏.‏ ככה אני מרגישה!‏

 נקודה למחשבה:‏ אם אתה סובל מבעיית בריאות חמורה,‏ למה חשוב שלא תסתגר בתוך עצמך?‏ אם אתה בריא,‏ איך תוכל לתמוך במישהו חולה?‏ (‏משלי י״ז:‏17‏)‏.‏

 נפלתי על הרצפה ולא יכולתי לקום.‏ הרגשתי לחץ בחזה ולא יכולתי לזוז.‏ לקחו אותי מהר לחדר מיון.‏ בהתחלה הרופאים לא אבחנו את הבעיה.‏ אבל אחרי עוד כמה מקרים כאלה,‏ הם הגיעו למסקנה שמדובר במחלת לַיים.‏

 המחלה השפיעה על מערכת העצבים שלי.‏ למעשה,‏ אני עדיין רועד,‏ לפעמים באופן בלתי נשלט,‏ אף־על־פי שכבר עברו כמה שנים מאז שאובחנתי.‏ יש ימים שאני סובל מכאבים בגוף,‏ ולפעמים האצבעות שלי כל כך כואבות שאני לא יכול להזיז אותן.‏ זה כאילו שהמפרקים שלי חלודים.‏

 פעם הייתי חושב לעצמי,‏ ’‏אני צעיר מדי בשביל להיות חולה’‏,‏ וזה עורר בי כעס.‏ הייתי בוכה לאלוהים כל יום ושואל אותו,‏ ”‏למה אני צריך לעבור את זה?‏”‏ אפילו התחלתי לחשוב שאלוהים נטש אותי.‏ אבל אז נזכרתי במה שכתוב במקרא על איוב.‏ הוא לא הבין לגמרי למה הוא היה צריך לעבור כל מיני קשיים,‏ אבל הוא נשאר נאמן לאלוהים.‏ אם איוב הצליח לעשות את זה למרות הבעיות העצומות שהיו לו,‏ אז גם אני יכול להצליח.‏

 יש לי המון תמיכה מזקני־הקהילה בקהילה שלי.‏ הם תמיד מבררים מה שלומי ואיך אני מרגיש.‏ אחד הזקנים אמר לי להתקשר אליו בכל פעם שאני מרגיש צורך לדבר,‏ ולא משנה באיזו שעה.‏ אני מודה ליהוה כל יום על חברים כאלה!‏ (‏ישעיהו ל״ב:‏1,‏ 2‏)‏.‏

 לפעמים כשאנחנו מתמודדים עם מחלה קשה,‏ אנחנו שוכחים את המובן מאליו — שיהוה יודע מה עובר עלינו.‏ המקרא אומר לנו ’‏להשליך על יהוה את המעמסה שלנו והוא יכלכל אותנו’‏ (‏תהלים נ״ה:‏23‏)‏.‏ זה מה שאני מנסה לעשות כל יום.‏

 נקודה למחשבה:‏ איך מערכת תמיכה יכולה לעזור לך להתמודד עם בעיה בריאותית?‏ (‏משלי כ״ד:‏10;‏ תסלוניקים א׳.‏ ה׳:‏11‏)‏.‏

 באמצע שנות העשרה גילו שאני סובלת מתסמונת מַרפַן — הפרעה שפוגעת במפרקים ומחלישה אותם.‏ תסמונת מרפן יכולה גם להשפיע על הלב,‏ העיניים ואיברים חיוניים אחרים.‏ אני לא סובלת כל יום מכאבים,‏ אבל כשהם מופיעים הם יכולים להיות חזקים מאוד.‏

 בהתחלה כשאובחנתי בכיתי המון.‏ פחדתי שאני לא אוכל לעשות את כל הדברים שאני נהנית מהם.‏ למשל,‏ אני אוהבת לרקוד,‏ והמחשבה שיום אחד הכאבים לא יאפשרו לי לעשות את זה — ושאולי אפילו לא אוכל ללכת מרוב כאבים — גרמה לי לפחד מפני העתיד.‏

 אחותי מאוד תמכה בי.‏ היא עזרה לי לצאת מהשלב של הרחמים העצמיים.‏ היא אמרה לי שאסור לי לחיות בפחד כי הוא עלול להשתלט לי על החיים.‏ היא גם עודדה אותי להתמיד להתפלל,‏ כי אם מישהו יודע ומבין בדיוק מה עובר עליי זה יהוה (‏פטרוס א׳.‏ ה׳:‏7‏)‏.‏

 פסוק אחד שממש מעודד אותי הוא תהלים י״ח:‏7‏,‏ שאומר:‏ ”‏בצר לי אקרא יהוה,‏ ואל אלוהי אשוֵוע.‏ ישמע מהיכלו קולי,‏ ושוועתי לפניו תבוא באוזניו”‏.‏ הפסוק הזה עזר לי להבין שכשאני מתפללת ליהוה ומבקשת ממנו שיעזור לי להתמודד,‏ הוא ישמע אותי ויעזור לי.‏ הוא תמיד נמצא שם בשבילי.‏

 למדתי שזה בסדר להרגיש עצובה ואפילו לכעוס על טרגדיה בחיים שלנו כי הרגשות האלה טבעיים — כל עוד לא נותנים לרגשות האלה להשתלט לנו על החיים ולפגוע בידידות שלנו עם אלוהים.‏ הוא לא הגורם לבעיות שלנו,‏ והוא אף פעם לא יעזוב אותנו כל עוד נשים אותו במקום הראשון בחיינו (‏יעקב ד׳:‏8‏)‏.‏

 נקודה למחשבה:‏ האם אלוהים אשם בסבל שלנו?‏ (‏יעקב א׳:‏13‏)‏.‏