בני ישראל נצטוו להפריש מעשר,‏ a או עשירית,‏ מהכנסתם השנתית לשם תמיכה בעבודת אלוהים האמיתית.‏ אלוהים ציווה:‏ ”‏עליך לתת מעשר מכל תבואת זרעך בשדה מדי שנה בשנה”‏ (‏דברים י״ד:‏22‏)‏.‏

 מצוות המעשר נכללה בתורה שנתן אלוהים לבני ישראל.‏ המשיחיים אינם כפופים לחוקי תורת משה,‏ ועל כן הם אינם נדרשים להפריש מעשרות (‏קולוסים ב׳:‏13,‏ 14‏)‏.‏ כל משיחי צריך לתרום כספית ”‏כפי שהחליט בלבבו,‏ לא בחוסר רצון או מתוך כפייה,‏ שכן את הנותן בשמחה אוהב אלוהים”‏ (‏קורינתים ב׳.‏ ט׳:‏7‏)‏.‏

•  מעשרות בתקופת המקרא — בתנ״ך

•  מעשרות בתקופת המקרא — בברית החדשה

 המעשר מוזכר כמה פעמים בתנ״ך.‏ רוב האזכורים קשורים לתקופה שלאחר מתן התורה,‏ אך ישנם שני אזכורים מתקופה מוקדמת יותר.‏

לפני מתן התורה

 האדם הראשון במקרא שנתן מעשר היה אברם (‏אברהם)‏ (‏בראשית י״ד:‏18–20;‏ עברים ז׳:‏4‏)‏.‏ ככל הנראה,‏ המעשר שלו היה מתנה חד־פעמית למלך והכוהן של שלם.‏ המקרא אינו מזכיר מקרים נוספים שבהם אברהם או ילדיו נתנו מעשר.‏

 האדם השני שנתן מעשר במקרא היה נכדו של אברהם,‏ יעקב.‏ הוא נדר שאם אלוהים יברך אותו,‏ הוא ייתן לו מעשר מכל אשר יקבל (‏בראשית כ״ח:‏20–22‏)‏.‏ לדברי חוקרי מקרא מסוימים,‏ המעשר של יעקב היה ככל הנראה קורבנות מן החי.‏ אומנם יעקב נדר לתת מעשר,‏ אך הוא לא הטיל חובת מעשר על משפחתו.‏

בימי תורת משה

 בני ישראל נצטוו להפריש מעשרות לשם תמיכה בפולחנם הדתי.‏

•   המעשר נועד לכלכל את הלוויים,‏ ובכללם הכוהנים,‏ אשר שירתו בעבודות קודש במלוא זמנם ולא הייתה להם חלקת אדמה משלהם שיכלו לעבד (‏במדבר י״ח:‏20,‏ 21‏)‏.‏ הלוויים שלא נכללו בכהונה תרמו לכוהנים עשירית ממיטב המעשר שקיבלו מן העם;‏ תרומה זו נקראה ”‏מעשר מן המעשר”‏ (‏במדבר י״ח:‏26–29‏)‏.‏

•   נראה שבני ישראל נדרשו לתת מדי שנה מעשר שני לתועלתם של הלוויים ושל אחרים מקרב העם (‏דברים י״ד:‏22,‏ 23‏)‏.‏ המשפחות בעם ישראל השתמשו במעשר במסגרת החגים,‏ ובשנים מסוימות הותירו אותו לנזקקים (‏דברים י״ד:‏28,‏ 29;‏ כ״ו:‏12‏)‏.‏

 כיצד היו מחשבים את המעשר?‏ בני ישראל הועידו עשירית מהתוצרת השנתית של אדמתם למתן מעשר (‏ויקרא כ״ז:‏30‏)‏.‏ אם הם בחרו לתת מעשר כספי במקום חקלאי,‏ היה עליהם להוסיף לסכום 20 אחוז מערך היבול (‏ויקרא כ״ז:‏31‏)‏.‏ הם גם נצטוו לתת ”‏מעשר מן הבקר והצאן”‏ (‏ויקרא כ״ז:‏32‏)‏.‏

 כדי להפריש מעשר מהמקנה,‏ הבדילו בני ישראל כל בעל חיים עשירי שיצא מהמכלא.‏ לפי התורה,‏ נאסר עליהם לבחון את טיבם של בעלי החיים שהובדלו או להחליפם,‏ וגם לא ניתן היה להמיר מעשרות מן החי בכסף (‏ויקרא כ״ז:‏32,‏ 33‏)‏.‏ לעומת זאת,‏ את המעשר השני,‏ ששימש במסגרת החגים השנתיים,‏ ניתן היה להמיר בכסף.‏ האפשרות הזו הקלה על מי שהגיעו מרחוק לרגל החגים (‏דברים י״ד:‏25,‏ 26‏)‏.‏

 מתי נתנו בני ישראל מעשרות?‏ בני ישראל הפרישו מעשרות מדי שנה (‏דברים י״ד:‏22‏)‏.‏ אך לא כך היה בשנה השביעית.‏ כל שנה שביעית נחשבה לשבת,‏ כלומר שנת מנוחה,‏ ובמהלכה בני ישראל לא עיבדו את אדמתם (‏ויקרא כ״ה:‏4,‏ 5‏)‏.‏ לאור נסיבות מיוחדות אלה,‏ לא נגבה מעשר בעונת הקציר.‏ בכל שנה שלישית ושישית במחזור שבע השנים הותירו בני ישראל את המעשר השני לעניים וללוויים (‏דברים י״ד:‏28,‏ 29‏)‏.‏

 מה היה העונש על אי־מתן מעשר?‏ בתורת משה לא הוזכר עונש על אי־מתן מעשר.‏ הפרשת מעשר הייתה בגדר חובה מוסרית.‏ בני ישראל נדרשו להכריז בפני אלוהים שהם נתנו את המעשר ולבקש שיברך אותם על כך (‏דברים כ״ו:‏12–15‏)‏.‏ בעיני אלוהים,‏ מניעת מעשר הייתה שקולה לגניבה ממנו (‏מלאכי ג׳:‏8,‏ 9‏)‏.‏

 האם המעשר היווה מעמסה מוגזמת?‏ לא.‏ אלוהים הבטיח לעמו שאם הם יביאו את המעשר,‏ הוא ירעיף עליהם ברכה,‏ ולא יחסר להם דבר (‏מלאכי ג׳:‏10‏)‏.‏ מצד שני,‏ כאשר בני העם לא נתנו מעשר,‏ היו לכך השלכות שליליות.‏ הם איבדו את ברכת אלוהים ולא יכלו ליהנות משירותם של הכוהנים והלוויים,‏ שאותם הזניחו (‏נחמיה י״ג:‏10;‏ מלאכי ג׳:‏7‏)‏.‏

 כאשר היה ישוע עלי אדמות,‏ עובדי אלוהים עדיין נדרשו לתת מעשר.‏ אך מצווה זו התבטלה לאחר מותו.‏

בימי ישוע

 בברית החדשה מסופר שהיהודים בימי ישוע המשיכו לתת מעשרות.‏ ישוע ציין שהפרשת מעשר אכן הייתה בגדר חובה,‏ אבל הוא גינה את מנהיגי הדת שהיו מדקדקים במתן מעשרות אך ”‏מתעלמים מן הדברים החשובים יותר שבתורה — הצדק,‏ הרחמים והנאמנות”‏ (‏מתי כ״ג:‏23‏)‏.‏

לאחר מות ישוע

 אחרי מותו של ישוע כבר לא היה צורך להפריש מעשרות.‏ מותו כקורבן ”‏מחק”‏,‏ או ביטל,‏ את תורת משה,‏ לרבות המצווה לתת מעשרות (‏אפסים ב׳:‏13–15;‏ קולוסים ב׳:‏13,‏ 14;‏ עברים ז׳:‏5,‏ 18‏)‏.‏