שלושה שוחרי אמת בני המאה ה־16 — מה הם גילו?
”מהי אמת?” פונטיוס פילטוס, הנציב הרומי ביהודה במאה הראשונה, הפנה שאלה זו לישוע, אשר עמד לפניו למשפט (יוחנן י”ח:38). כמובן, פילטוס לא באמת חיפש אחר האמת. למעשה, שאלתו חשפה את גישתו הספקנית והצינית. נראה שפילטוס היה סבור שאמת היא כל דבר שאדם בוחר להאמין בו או כל דבר שהוא חונך על־פיו. פילטוס חשב שאין דרך לדעת מהי האמת. רבים בימינו חושבים כמוהו.
במאה ה־16 ניצבו באי הכנסיות באירופה בפני ההחלטה במה להאמין. הם התחנכו להאמין בסמכות העליונה של האפיפיור ובתורות אחרות של הכנסייה, וכעת הם ניצבו מול רעיונות חדשים שהפיצו דוגלי הרפורמציה, אשר היכתה גלים ברחבי אירופה באותם ימים. במה היה עליהם להאמין? כיצד ידעו מהי האמת?
באותה תקופה חיו שלושה גברים, מתוך רבים אחרים, שהיו נחושים למצוא את האמת. * כיצד הם הבחינו בין אמת לשקר? מה הם גילו? נבחן זאת כעת.
’המקרא תמיד צריך להיות הסמכות העליונה’
וולפגנג קפיטו היה בחור צעיר בעל עמדות דתיות מוצקות. הוא למד רפואה, משפטים ותיאולוגיה. בשנת 1512 התמנה לכומר קהילה ובהמשך שירת ככוהן קפלה תחת הארכיבישוף של מיינץ.
בהתחלה ניסה קפיטו למתן את קנאותם של הרפורמאטורים שהטיפו מסר המנוגד לעיקרי הכנסייה הקתולית. אך עד מהרה החל קפיטו לקדם את הרפורמציה. מה הייתה גישתו? כאשר בחן תורות דתיות שונות, הוא האמין ש”המקור הטוב ביותר שעל־פיו ניתן לשפוט את המסר שהטיפו הוא המקרא, מכיוון שהוא המקור הוודאי הבלעדי”, כתב ההיסטוריון ג’יימס מ. קיטלסון. כתוצאה מכך הגיע קפיטו למסקנה שמה שלימדה הכנסייה לגבי הטרנסובסטנציאציה (האמונה לפיה הלחם והיין הופכים בעת המיסה לבשרו ולדמו של ישוע) ופולחן הקדושים מנוגד למקרא. (ראה התיבה ” לבדוק אם הדברים האלה אכן נכונים”.) ב־1523 התפטר קפיטו ממשרתו הבכירה אצל הארכיבישוף והתיישב בעיר שטרסבורג, שהייתה מרכז הרפורמציה באותם ימים.
ביתו של קפיטו בשטרסבורג הפך למקום שבו התכנסו אנשים שהתנגדו לתורות הכנסייה ודנו יחד בנושאים דתיים ובעיקרי אמונה מקראיים רבים. אף שכמה רפורמאטורים עדיין דגלו בדוקטרינת השילוש, על־פי הספר הרפורמציה הרדיקלית (The Radical Reformation) קפיטו ”נמנע מלהזכיר את השילוש” בכתביו. מדוע? מכיוון שהוא הושפע מטיעוניו של התיאולוג הספרדי מיכאל סרווטוס שהתבסס על פסוקים מן המקרא כדי להפריך את השילוש. *
מי שהתכחש לשילוש עלול היה לשאת בהשלכות הרות אסון. משום כך קפיטו נקט משנה זהירות ונמנע מלבטא את דעותיו בפומבי. אולם כתביו מרמזים על כך שהיו לו ספקות לגבי דוקטרינת השילוש עוד לפני שפגש את סרווטוס. כומר קתולי כתב בהמשך שקפיטו ועמיתיו ”נהגו לדון — בדלתיים סגורות ומבלי להקים קול מחאה — במעמקי המסתורין של הדת; הם שללו על הסף את השילוש הקדוש”. כמאה שנה לאחר מכן הופיע שמו של קפיטו בראש רשימת הכותבים הבולטים שהתנגדו לשילוש.
וולפגנג קפיטו האמין שהטעות החמורה ביותר של הכנסייה הייתה שמנהיגיה ”זנחו את כתבי־הקודש”
קפיטו האמין שהמקרא הוא מקור האמת. ”המקרא ותורת המשיח תמיד צריכים להיות הסמכות העליונה בנושאים תיאולוגיים”, הוא אמר. לדבריו של ד”ר קיטלסון, קפיטו ”חזר והדגיש שהטעות החמורה ביותר של התיאולוגים הסכולסטיים הייתה שהם זנחו את כתבי־הקודש”.
רצון עז ללמוד את האמת שבדבר־אלוהים קינן גם בלבו של מרטין סלריוס (שנודע גם בשם מרטין בורהאוס), בחור צעיר שהתגורר בביתו של קפיטו ב־1526.
”ידע על אלוהי האמת”
עמוד השער בספרו של מרטין סלריוס על פועלי אלוהים, שבו הוא השווה את תורותיה של הכנסייה עם הכתוב במקרא
סלריוס נולד ב־1499 והיה תלמיד שקדן בתחום התיאולוגיה והפילוסופיה. לימים הוא שימש כמורה בוויטנברג שבגרמניה. הואיל וויטנברג הייתה מקור הצמיחה של הרפורמציה, עד מהרה החל סלריוס להתרועע עם מרטין לותר ואחרים שביקשו להביא לרפורמה בתורות הכנסייה. מה סייע לסלריוס להבדיל בין רעיונות שהגו בני אדם לבין אמיתות מקראיות?
לדברי הספר הוראת הרפורמציה (Teaching the Reformation) סלריוס האמין שהבנה אמיתית נובעת ”מקריאה מעמיקה בכתבי־הקודש, מהשוואות תכופות בין פסוקים ומתפילות המלוות בחרטה”. מה גילה סלריוס במהלך מחקריו במקרא?
ביולי שנת 1527 פרסם סלריוס את ממצאיו בספר על פועלי אלוהים (De Operibus Dei). הוא כתב שטקסי הכנסייה, כגון הטקס שבו לכאורה חלה הטרנסובסטנציאציה, נושאים משמעות סמלית בלבד. לדברי הפרופסור רובין ברנס, ספרו של סלריוס גם ”הציג פרשנות של נבואות מקראיות לפיהן תבוא תקופה שתתאפיין באסונות וסבל רחבי היקף ולאחריה יהיו התחדשות והגשמה אוניברסאליות” (פטרוס ב’. ג’:10–13).
ראויות לציון במיוחד הן הערותיו הקצרות של סלריוס באשר לטבעו של ישוע המשיח. אף שהוא לא שלל בצורה ישירה את דוקטרינת השילוש, סלריוס הבדיל בין ”האב שבשמיים” לבין ”בנו ישוע המשיח” וכתב שישוע היה אחד מבין האלים והבנים הרבים של האל הכול יכול (יוחנן י’:34, 35).
בספרו הביוגרפיה של מתנגדי השילוש (1850( )Anti–trinitarian Biography) ציין רוברט וולאס שכתביו של סלריוס לא עלו בקנה אחד עם הדעה האורתודוקסית שרווחה במאה ה־16 לגבי השילוש. * מספר למדנים הסיקו מכך שסלריוס ודאי דחה את השילוש. היו שתיארו אותו ככלי ביד אלוהים ”להקניית ידע על אלוהי האמת ועל המשיח”.
שאיפה להשיב את האמת על כנה
בסביבות 1527 הפכה ויטנברג למקום מגוריו של התיאולוג יוהנס קמפנוס, שנחשב לאחד הלמדנים הגדולים ביותר בימיו. אף ששהה במרכז הרפורמציה הדתית, קמפנוס חלק על תורותיו של מרטין לותר. מדוע?
קמפנוס שלל הן את הטרנסובסטנציאציה והן את הקונסובסטנציאציה. * לדברי הכותב אנדרה סאגני, קמפנוס האמין ש”לחם הקודש כשלעצמו נשאר תמיד לחם, אך במהלך הטקס הוא מסמל את גופו של המשיח”. בוועידת מרבורג שנערכה ב־1529, ועידה שמטרתה הייתה לדון בשאלות הללו, קמפנוס לא הורשה להציג את מה שלמד מכתבי־הקודש. לאחר מכן שאר הרפורמאטורים בוויטנברג ניתקו את קשריהם עמו.
בספרו השבת האמת על כנה ערער יוהנס קמפנוס על דוקטרינת השילוש
מה שבמיוחד עורר את מורת רוחם של הרפורמאטורים היו דעותיו של קמפנוס באשר לאב, לבן ולרוח הקודש. בספרו השבת האמת על כנה (Restitution) שפורסם ב־1532, כתב קמפנוס שישוע ואלוהים האב הם שתי ישויות נפרדות. האב והבן ”אחד” הם, הוא הסביר, כפי שהבעל והאישה הם ”בשר אחד” — הם מאוחדים, אך עדיין מהווים שתי ישויות שונות (יוחנן י’:30; מתי י”ט:5). קמפנוס ציין שכתבי־הקודש משתמשים באותה דוגמה כדי להראות שהבן כפוף לאב: ”ראש האישה הוא האיש, וראש המשיח הוא אלוהים” (קורינתים א’. י”א:3).
ומה לגבי רוח הקודש? גם כאן נשען קמפנוס על המקרא בכתבו: ”לא קיים ולו פסוק אחד שתומך ברעיון שרוח הקודש היא הישות השלישית. ... רוח אלוהים מוצגת ככוח פעיל, כלומר שאלוהים פועל ומבצע הכול באמצעות כוחו ופעולתו הרוחניים” (בראשית א’:2).
לותר ראה בקמפנוס כופר ואויב של בן אלוהים. רפורמאטור אחר דרש שיוציאו להורג את קמפנוס. אך לא ניתן היה לסכור את פיו. על־פי הספר הרפורמציה הרדיקלית, ”קמפנוס היה משוכנע שכישלונה של הכנסייה היה נעוץ בהתרחקות מההבנה המקורית לגבי האלוהות והאדם כפי שהיא עולה מכתבי השליחים ומהמקרא”.
קמפנוס מעולם לא התכוון לייסד קבוצה דתית חדשה. הוא אמר שהוא חיפש אחר האמת ”בין הכתות ובין כל מתנגדי הכנסייה”. הוא קיווה שהכנסייה הקתולית תשיב על כנה את התורה המשיחית האמיתית. אולם בסופו של דבר עצרו רשויות הכנסייה הקתולית את קמפנוס, וייתכן שהוא ריצה עונש מאסר של למעלה מ־20 שנה. ההיסטוריונים סבורים שהוא נפטר בסביבות 1575.
”בחנו כל דבר”
לימוד שקדני של המקרא אפשר לקפיטו, סלריוס, קמפנוס ואחרים להבחין בין אמת לשקר. אף שלא כל מסקנותיהם שיקפו בצורה מדויקת את הכתוב במקרא, שוחרי אמת אלה חקרו בענווה את כתבי־הקודש והוקירו את האמיתות שלמדו.
השליח פאולוס קרא לאחיו לאמונה: ”בחנו כל דבר; דִבקו בַּטוב” (תסלוניקים א’. ה’:21). על מנת לסייע לך בחיפושך אחר האמת, עדי־יהוה הוציאו לאור ספר עם הכותרת המתאימה מה באמת מלמד המקרא?
^ ס' 4 ראה הוצאת המצפה מ־15 בינואר 2012, עמודים 7, 8 סעיפים 14–17.
^ ס' 8 ראה המאמר ”מיכאל סֶרְווֶטוּס — אדם שחיפש בגפו אחר האמת” בכתב העת עורו! ממאי 2006, שיצא לאור מטעם עדי־יהוה.
^ ס' 17 באשר לשימוש שעשה סלריוס במילה ”אלוהים” (deus) כאשר התייחס אל המשיח, מציין הספר: ”הוא רשם deus ולא Deus. הוא השתמש בצורת הכתיבה השנייה רק בהתייחסו לאל העליון”.
^ ס' 20 הקונסובסטנציאציה היא תורה שלימד לותר, לפיה הלחם והיין ”מתקיימים יחד” עם גופו של המשיח בעת סעודת האדון.
