הנער הביט אל המזרח בכמיהה והשתוקק לחמוק מן השיירה ולהימלט. מעבר לגבעות, לא הרחק ממנו, שכנה חברון עיר מגוריו. יעקב אביו ודאי כבר החל להיערך לקראת הערב, ולא היה מודע למה שאירע לבנו האהוב. אך יוסף לא יכול היה להגיע אליו כעת; הוא הבין שקרוב לוודאי לא יראה עוד את פניו של אביו היקר. הסוחרים השגיחו עליו בעודם מאיצים בגמליהם להתקדם הלאה בדרכם דרומה. יוסף היה עתה בבעלותם, ולא היה בכוונתם להסיר ממנו את עיניהם. נער זה נחשב בעיניהם לסחורה יקרה, כמו השרפים והשמנים הריחניים שהיו עתידים להניב להם רווחים במצרים הרחוקה.‏

כאשר נמכר יוסף לסוחרים, הוא היה בן 17 או קצת יותר. תאר לעצמך את יוסף הצעיר מביט אל שמי המערב, בשעה שהשמש מתקרבת לקו האופק של הים הגדול, ומנסה להבין כיצד התהפך עליו הגלגל. היה לו קשה להאמין שאחיו זממו להרוג אותו ושלבסוף הם מכרו אותו לעבדות. יוסף נאבק לכבוש את דמעותיו. הוא לא יכול היה להעלות בדעתו מה יעלה בגורלו.‏

כיצד נקלע יוסף למצב הנורא הזה? מה נוכל ללמוד מאמונתו של בחור צעיר זה שבני משפחתו התעמרו בו ודחו אותו?‏

יוסף גדל במשפחה גדולה מאוד — אך היא לא הייתה מאושרת ומאוחדת. התיאור המקראי של משפחתו של יעקב ממחיש בצורה חיה את השפעותיה השליליות של הפוליגמיה — מנהג מושרש שאלוהים הרשה שיתקיים בקרב משרתיו עד שבנו השיב על כנה את אמת המידה המקורית: מונוגמיה (‏מתי י”ט:4–6‏). ליעקב היו לפחות 14 ילדים מארבע נשים — רעיותיו, לאה ורחל, ושפחותיהן, זילפה ובלהה. כבר מההתחלה אהב יעקב את רחל יפת התואר. מעולם לא היו לו רגשות כאלה כלפי לאה, אחותה הגדולה של רחל, שניתנה לו במרמה. בין שתי הנשים שררה יריבות מרה וממושכת, ורגשות הקנאה דבקו גם בילדיהן (‏בראשית כ”ט:16–35; ל’:1,‏ 8,‏ 19, 20; ל”ז:35‏).‏

במשך זמן רב הייתה רחל עקרה, וכשלבסוף הביאה לעולם את יוסף, העניק יעקב לבן זקוניו  יחס מיוחד. לדוגמה, כאשר עשתה המשפחה דרכה למפגש מסוכן עם אחיו של יעקב, עשיו, שבעבר רצה להרגו, הציב יעקב את רחל ויוסף הקטן במקום הבטוח ביותר בסוף השיירה. יום מתוח זה ודאי נחקק בזיכרונו של יוסף. תאר לעצמך כיצד חש באותו בוקר בשעה שהתבונן בעיניים פעורות באביו, שהיה חזק וחסון חרף גילו המתקדם, ותהה מדוע הוא צולע. עד כמה נדהם לגלות את הסיבה לכך: אביו נאבק במהלך הלילה הקודם עם מלאך רב־עוצמה! מדוע? מכיוון שרצה שיהוה אלוהים יברך אותו. כגמול על מאמציו שונה שמו של יעקב לישראל. עם שלם נועד לשאת את השם הזה! (‏בראשית ל”ב:23–32‏) לימים התברר ליוסף שבניו של ישראל עתידים להיות אבות השבטים שירכיבו את אותו עם!‏

בהמשך חווה יוסף הצעיר אובדן קשה כשנאלץ להיפרד בטרם עת מהאדם היקר לו מכול. אמו נפטרה בזמן לידת אחיו הקטן, בנימין, ואביו התאבל עליה עמוקות. תאר לעצמך את יעקב מוחה בעדינות את דמעותיו של יוסף ומנחם אותו בעזרת התקווה שניחמה בעבר את אברהם, סבו של יעקב‏. עד כמה שמח יוסף ללמוד שביום מן הימים יקים יהוה את אמו לתחייה! אין ספק שכתוצאה מכך גברה אהבתו של יוסף כלפי ”אלוהי החיים” רב־החסד (‏לוקס כ’:38;‏ עברים י”א:17–19‏). בעקבות מותה של רחל, רחש יעקב חיבה מיוחדת כלפי שני הבנים שילדה לו (‏בראשית ל”ה:18–20; ל”ז:3; מ”ד:27–29‏).‏

במקרים רבים יחס מיוחד גורם לילדים להפוך למפונקים או אנוכיים; אולם יוסף חיקה את תכונותיהם הטובות הרבות של הוריו ופיתח אמונה איתנה ויכולת להבחין בין טוב לרע. בגיל 17, בזמן שרעה את הצאן יחד עם כמה מאחיו הגדולים, הוא שם לב שהם ביצעו מעשה שלא ייעשה. האם התפתה לשמור על שתיקה כדי לזכות באהדתם? גם אם כן, הוא עשה את הדבר הנכון. הוא דיווח על המקרה לאביו (‏בראשית ל”ז:2‏). מעשה אמיץ זה ודאי העלה את קרנו בעיני אביו. צעירים רבים כיום יכולים ללמוד מדוגמתו המצוינת של יוסף. כאשר הם מתפתים להסתיר חטא חמור של אדם אחר — אולי של אח או חבר — יהיה זה נבון מצדם לחקות את יוסף ולדאוג שהעניין יגיע לידיעתם של מי שמתפקידם לעזור לחוטא (‏ויקרא ה’:1‏).‏

נוכל גם ללמוד לקח נוסף מהנסיבות המשפחתיות של יוסף. פוליגמיה אומנם אינה קיימת בקרב המשיחיים האמיתיים, אך יש ביניהם משפחות מעורבות, ולרבים יש הורים חורגים, ילדים חורגים או אחים חורגים. משפחתו של יעקב היא דוגמה מוחשית לכך שיחס מועדף ומפלה גורע מאחדות המשפחה. הורים נבונים במשפחות  חורגות עושים כל מאמץ כדי לנסוך בכל אחד מילדיהם, הן הביולוגיים והן החורגים, את הביטחון שהם אהובים, שיש להם כישרונות ייחודיים ושהם תורמים לאושרה של המשפחה (‏רומים ב’:11‏).‏

ייתכן שבשל העובדה שיוסף עשה באומץ את הדבר הנכון והישר, החליט יעקב להעניק לו כבוד מיוחד. הוא נתן לבנו בגד יוצא דופן — כתונת פסים (‏בראשית ל”ז:3‏). מעניין לציין שמשמעותה של המילה המקראית ”פסים” שונה ממשמעותה בימינו. ככל הנראה כתונת הפסים לא הייתה בגד בעל רצועות בצבעים שונים, אלא גלימה ארוכה ומהודרת שהגיעה עד כפות הידיים והרגליים. סביר להניח שבימים עברו נסיכים ואנשי אצולה נהגו ללבוש בגד כזה.‏

אין ספק שליעקב היו כוונות טובות ושביטוי זה של כבוד וחיבה נגע ללבו של יוסף. אך הגלימה הביאה עליו צרות צרורות. ראשית, הנער היה רועה צאן, מלאכה שכרוכה במאמץ פיזי רב. דמיין לעצמך את יוסף צועד בכבדות בכותונת המלכותית בתוך עשב גבוה, מטפס על סלעים או מנסה לחלץ כבש משיח קוצני. אך גרוע מכך, גלימה זו, שהייתה ביטוי לחיבה המיוחדת שרחש לו אביו, השפיעה לרעה על יחסיו עם אחיו.‏

המקרא מציין: ”ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, וישנאו אותו, ולא יכלו דַברו לשלום”‏ * (‏בראשית ל”ז:4‏). אומנם ניתן להבין מדוע אחיו של יוסף חשו קנאה, אך לא היה זה נבון מצדם לתת לרגש הרסני זה לשלוט בהם (‏משלי י”ד:30; כ”ז:4‏). האם קרה לך פעם שבערת מקנאה כשמישהו אחר קיבל תשומת לב או כבוד שאתה רצית לקבל? אם כן, זכור את אחיו של יוסף. קנאתם גרמה להם לבצע מעשים שלימים התחרטו עליהם עמוקות. דוגמתם מזכירה לנו שמן החוכמה ’לשמוח עם השמחים’ (‏רומים י”ב:15‏).‏

יוסף ללא ספק חש באיבתם של אחיו. האם הסתיר את גלימתו המהודרת כשהיה בקרבתם? אולי הוא התפתה לעשות זאת. אך זכור שיעקב רצה שהגלימה תהיה עדות לחיבתו הרבה כלפיו. יוסף רצה להראות שהוא ראוי לאמון שנתן בו אביו, ולכן התמיד ללבוש את הגלימה. אנו יכולים להפיק תועלת מדוגמתו. אף שאבינו השמימי לעולם אינו נוהג במשוא פנים, הוא לעיתים מעניק זכויות מיוחדות ליחידים מקרב משרתיו הנאמנים. עם זאת, הוא מצפה מכל משרתיו להיבדל מהעולם  המושחת והלא־מוסרי שבו אנו חיים. בדומה לגלימה המיוחדת של יוסף, התנהגותם של המשיחיים האמיתיים מבדילה אותם מן הסובבים אותם. התנהגות זו לעיתים גורמת לאחרים לקנא בהם ולשנוא אותם (‏פטרוס א’. ד’:4‏). אך המשיחיים אינם צריכים להסתיר את זהותם האמיתית כמשרתי אלוהים, בדיוק כפי שיוסף לא הסתיר את גלימתו (‏לוקס י”א:33‏).‏

בהמשך חלם יוסף שני חלומות יוצאי דופן. בחלום הראשון ראה יוסף את עצמו ואת אחיו אולמים אלומות. אך לפתע האלומה שלו הזדקפה, והאלומות של אחיו נעמדו סביבה והשתחוו לה. בחלום השני השמש, הירח ו־11 כוכבים השתחוו ליוסף (‏בראשית ל”ז:6, 7,‏ 9‏). מה אמור היה יוסף לעשות לאחר שחלם את חלומותיו התמוהים שנראו לו כה מוחשיים?‏

החלומות נבעו מיהוה אלוהים. הם הכילו מסר נבואי, ואלוהים רצה שיוסף יעביר את המסר הזה הלאה. במובן מסוים היה על יוסף לעשות את מה שעשו לימים נביאי אלוהים כשמסרו את מסריו ואת משפטיו לעמו הממרה.‏

יוסף אמר לאחיו בנועם: ”שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי”. אחיו הבינו את החלום וכלל לא אהבו את משמעותו. הם אמרו: ”המלוך תמלוך עלינו? אם משול תמשול בנו?” בהמשך כתוב: ”ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו”. כאשר סיפר יוסף לאביו ולאחיו על החלום השני שחלם, הוא לא זכה לתגובה טובה בהרבה. אנו קוראים: ”ויגער בו אביו ויאמר לו: ’מה החלום הזה אשר חלמת? הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה?’” אולם יעקב המשיך להרהר במה ששמע. האם ייתכן שהנער קיבל מסר מיהוה? (‏בראשית ל”ז:6,‏ 8,‏ 10, 11‏).‏

יוסף לא היה הראשון ולא האחרון מבין משרתי יהוה שהתבקש להעביר מסר נבואי לא־אהוד שהוביל לרדיפות. ישוע היה הנביא הגדול ביותר שנשא מסר כזה, והוא אמר לתלמידיו: ”אם רדפו אותי ירדפו גם אתכם” (‏יוחנן ט”ו:20‏). משיחיים מכל הגילים יכולים ללמוד רבות מאמונתו ואומץ לבו של יוסף הצעיר.‏

זמן קצר לאחר מכן שלח יעקב את יוסף הצעיר למסע. בניו הגדולים רעו את הצאן צפונה משם ליד שכם, היכן שעשו לעצמם אויבים מושבעים זמן מה קודם לכן. מטבע הדברים דאג יעקב לשלומם של בניו, ולכן שלח את יוסף כדי לבדוק מה מצבם. האם אתה יכול לתאר לעצמך מה חש יוסף? הוא היה מודע לכך שבאותה עת אחיו שנאו אותו יותר מתמיד! כיצד יגיבו כשיגיע אליהם כנציג מטעם אביהם? על אף חששותיו ציית יוסף לאביו ויצא לדרך (‏בראשית ל”ד:25–30; ל”ז:12–14‏).‏

היה זה מסע מפרך שארך ככל הנראה בין ארבעה לחמישה ימי הליכה. שכם שכנה כ־80 קילומטר צפונית לחברון. אך בהגיעו לשכם גילה יוסף שאחיו התקדמו לדותן, ששכנה 20 קילומטר או יותר צפונה משם. כאשר לבסוף התקרב יוסף לדותן, הבחינו בו אחיו מרחוק. מייד החלה שנאתם לבעור בקרבם. הכתוב מציין: ”ויאמרו איש אל אחיו: ’הנה בעל החלומות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות, ואמרנו חיה רעה אכלתהו. ונראה מה יהיו חלומותיו’”. אולם ראובן שכנע את אחיו לא להרוג את יוסף אלא להשליכו חי לבור, בתקווה שיוכל להצילו מאוחר יותר (‏בראשית ל”ז:19–22‏).‏

יוסף התקרב אליהם מבלי לחשוד בדבר וקיווה שהמפגש יעבור בשלום. אך אחיו תקפו אותו! הם הפשיטו ממנו בכוח את גלימתו המפוארת, גררו אותו לבור מים יבש וזרקו אותו פנימה. לאחר שהתאושש יוסף מהנפילה הוא קם במאמץ רב על רגליו, אך לא היה מסוגל לצאת מן הבור בכוחות עצמו. הוא יכול היה רק לראות עיגול של שמיים, כשברקע קולותיהם של אחיו הולכים ומתרחקים.  הוא צעק והתחנן לעזרה, אך הם התעלמו ממנו. בקשיחות לבם הם ישבו לאכול את ארוחתם בקרבת מקום. כשראובן לא היה באזור, הם שוב זממו להרוג את הנער, אך יהודה שכנע אותם למכור אותו לסוחרים נודדים. דותן שכנה בסמוך לדרך המסחר שהובילה למצרים, ולא עבר זמן רב עד שחלפה באזור שיירה של ישמעאלים ומדיינים. כאשר חזר ראובן, העסקה כבר בוצעה — הם מכרו את אחיהם לעבדות תמורת 20 שקלי כסף * (‏בראשית ל”ז:23–28; מ”ב:21‏).‏

כך הגיע יוסף למצב שתואר בתחילת המאמר. כאשר צעד דרומה בדרך המוליכה למצרים, נראה היה שאיבד הכול. הוא נעקר ממשפחתו, ובמשך שנים לא ידע עליהם דבר. הוא לא ידע איזה צער עמוק חש ראובן כשחזר וגילה שהוא איננו, ועד כמה מר היה יגונו של יעקב כשרימו אותו ואמרו לו שבנו האהוב מת. הוא לא שמע דבר על סבו הקשיש יצחק, שעוד היה בין החיים, ועל אחיו הקטן והאהוב, בנימין, שאליו התגעגע מאוד. אך האם יוסף נותר חסר כול? (‏בראשית ל”ז:29–35‏).‏

ליוסף היה משהו שאחיו לא יכלו לקחת ממנו: אמונה. היה לו ידע נרחב על יהוה אלוהיו, ודבר לא יכול היה לגזול ממנו את אמונתו — לא אובדן ביתו, לא תנאי השבי הקשים בדרך הארוכה למצרים ואף לא ההשפלה שחווה כשנמכר כעבד למצרי אמיד ששמו פוטיפר (‏בראשית ל”ז:36‏). אמונתו של יוסף ונחישותו להישאר קרוב אל אלוהיו רק התעצמו לנוכח הקשיים שחווה. במאמרים שיתפרסמו בעתיד נראה כיצד אמונתו של יוסף הפכה אותו לכלי יעיל בידי יהוה אלוהיו, וכיצד עלה בידו לעזור למשפחתו בשעת צרה. אמונתו של יוסף בהחלט ראויה לחיקוי. עד כמה נבון יהיה זה מצדנו ללכת בעקבותיו!‏