שמואל ב׳‏ 2‏:1‏-32

  • דוד מולך על יהודה ‏(‏1–7‏)‏

  • איש־בושת מולך על ישראל ‏(‏8–11‏)‏

  • מלחמה בין בית דוד ובין בית שאול ‏(‏12–32‏)‏

ב  אַחֲרֵי כֵן שָׁאַל דָּוִד אֶת פִּי יְהֹוָה+ וְאָמַר:‏ ”‏הַאִם אֶעֱלֶה אֶל אַחַת מֵעָרֵי יְהוּדָה?‏”‏ אָמַר לוֹ יְהֹוָה:‏ ”‏עֲלֵה”‏.‏ וְדָוִד שָׁאַל:‏ ”‏לְאָן אֶעֱלֶה?‏”‏ וְהוּא הֵשִׁיב:‏ ”‏לְחֶבְרוֹן”‏.‏+  לָכֵן דָּוִד עָלָה לְשָׁם עִם שְׁתֵּי נְשׁוֹתָיו,‏ אֲחִינֹעַם+ הַיִּזְרְעֵאלִית וַאֲבִיגַיִל+ אַלְמְנָתוֹ שֶׁל נָבָל הַכַּרְמְלִי.‏  וְדָוִד גַּם הֵבִיא אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמּוֹ,‏+ אִישׁ אִישׁ וּבְנֵי בֵּיתוֹ,‏ וְהֵם הִתְיַשְּׁבוּ בֶּעָרִים שֶׁמִּסָּבִיב לְחֶבְרוֹן.‏  אָז בָּאוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה,‏ וְשָׁם הֵם מָשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל בֵּית יְהוּדָה.‏+ הֵם אָמְרוּ לְדָוִד:‏ ”‏אַנְשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד הֵם שֶׁקָּבְרוּ אֶת שָׁאוּל”‏.‏  שָׁלַח דָּוִד שְׁלִיחִים אֶל אַנְשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד וְאָמַר אֲלֵיהֶם:‏ ”‏יְבָרֵךְ אֶתְכֶם יְהֹוָה,‏ כִּי עֲשִׂיתֶם חֶסֶד עִם אֲדוֹנְכֶם שָׁאוּל כַּאֲשֶׁר קְבַרְתֶּם אוֹתוֹ.‏+  יְגַלֶּה יְהֹוָה כְּלַפֵּיכֶם חֶסֶד וְנֶאֱמָנוּת.‏ וְגַם אֲנִי אֶגְמֹל לָכֶם טוֹבָה כִּי עֲשִׂיתֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.‏+  וְכָעֵת יִתְחַזְּקוּ נָא יְדֵיכֶם וֶהֱיוּ אַמִּיצִים,‏ כִּי אֲדוֹנְכֶם שָׁאוּל מֵת,‏ וּבֵית יְהוּדָה מָשְׁחוּ אוֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם”‏.‏  אַךְ אַבְנֵר+ בֶּן נֵר,‏ שַׂר צְבָאוֹ שֶׁל שָׁאוּל,‏ לָקַח אֶת בְּנוֹ שֶׁל שָׁאוּל,‏ אִישׁ־בֹּשֶׁת,‏+ וְהֶעֱבִיר אוֹתוֹ אֶל מַחֲנַיִם+  וְהִמְלִיךְ אוֹתוֹ עַל הַגִּלְעָד,‏+ עַל הָאֲשׁוּרִים,‏ עַל יִזְרְעֶאל,‏+ עַל אֶפְרַיִם,‏+ עַל בִּנְיָמִין וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל.‏ 10  בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה אִישׁ־בֹּשֶׁת,‏ בֶּן שָׁאוּל,‏ כַּאֲשֶׁר נַעֲשָׂה מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל,‏ וְהוּא מָלַךְ בְּמֶשֶׁךְ שְׁנָתַיִם.‏ אַךְ בֵּית יְהוּדָה תָּמְכוּ בְּדָוִד.‏+ 11  מֶשֶׁךְ הַזְּמַן* שֶׁמָּלַךְ דָּוִד בְּחֶבְרוֹן עַל בֵּית יְהוּדָה הָיָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים.‏+ 12  כַּעֲבֹר זְמַן מָה יָצְאוּ אַבְנֵר בֶּן נֵר וְעַבְדֵי אִישׁ־בֹּשֶׁת,‏ בֶּן שָׁאוּל,‏ מִמַּחֲנַיִם+ אֶל גִּבְעוֹן.‏+ 13  וְגַם יוֹאָב+ בֶּן צְרוּיָה+ וְעַבְדֵי דָּוִד יָצְאוּ וּפָגְשׁוּ אוֹתָם בִּבְרֵכַת גִּבְעוֹן;‏ קְבוּצָה אַחַת יָשְׁבָה בְּצִדָּהּ הָאֶחָד שֶׁל הַבְּרֵכָה,‏ וְהַקְּבוּצָה הָאַחֶרֶת בְּצִדָּהּ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַבְּרֵכָה.‏ 14  לְבַסּוֹף אָמַר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב:‏ ”‏יָקוּמוּ נָא הַבַּחוּרִים וְיִלָּחֲמוּ* לְפָנֵינוּ”‏.‏ וְיוֹאָב אָמַר:‏ ”‏יָקוּמוּ”‏.‏ 15  וְהֵם קָמוּ וְעָבְרוּ לְפִי מִסְפָּר,‏ שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִין וּלְאִישׁ־בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל,‏ וּשְׁנֵים עָשָׂר מֵעַבְדֵי דָּוִד.‏ 16  הֵם הֶחְזִיקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ,‏ וְכָל אֶחָד מֵהֶם תָּקַע אֶת חַרְבּוֹ בְּצַד יְרִיבוֹ,‏ וְכֻלָּם נָפְלוּ יַחַד.‏ לָכֵן הַמָּקוֹם הַזֶּה,‏ הַנִּמְצָא בְּגִבְעוֹן,‏ נִקְרָא חֶלְקַת הַצֻּרִים.‏* 17  הַלְּחִימָה שֶׁהֵחֵלָּה בְּעִקְבוֹת זֹאת הָיְתָה קָשָׁה עַד מְאוֹד בַּיּוֹם הַהוּא,‏ וְאַבְנֵר וְאַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל הוּבְסוּ לְבַסּוֹף עַל־יְדֵי עַבְדֵי דָּוִד.‏ 18  וּשְׁלֹשֶׁת בְּנֵי צְרוּיָה+ הָיוּ שָׁם — יוֹאָב,‏+ אֲבִישַׁי+ וַעֲשָׂהאֵל;‏+ וַעֲשָׂהאֵל הָיָה קַל רַגְלַיִם כִּצְבִי בַּשָּׂדֶה הַפָּתוּחַ.‏ 19  עֲשָׂהאֵל רָדַף אַחֲרֵי אַבְנֵר,‏ וְהוּא לֹא סָטָה יָמִינָה אוֹ שְׂמֹאלָה בְּמִרְדָּפוֹ אַחַר אַבְנֵר.‏ 20  כַּאֲשֶׁר הִבִּיט אַבְנֵר אֲחוֹרַנִּית,‏ שָׁאַל,‏ ”‏זֶה אַתָּה,‏ עֲשָׂהאֵל?‏”‏ וְהוּא הֵשִׁיב,‏ ”‏זֶה אֲנִי”‏.‏ 21  אָמַר לוֹ אַבְנֵר:‏ ”‏פְּנֵה לִימִינְךָ אוֹ לִשְׂמֹאלְךָ וּתְפֹס לְךָ אֶת אַחַד הַבַּחוּרִים,‏ וְקַח לְךָ אֶת כָּל מָה שֶׁתַּפְשִׁיט מִמֶּנּוּ”‏.‏ אַךְ עֲשָׂהאֵל לֹא רָצָה לְהַפְסִיק לִרְדֹּף אַחֲרָיו.‏ 22  וְאַבְנֵר אָמַר שׁוּב לַעֲשָׂהאֵל:‏ ”‏הַפְסֵק לִרְדֹּף אַחֲרַי.‏ לָמָּה אֶהֱרֹג אוֹתְךָ?‏ אֵיךְ אוּכַל לְהַבִּיט בְּפָנָיו שֶׁל יוֹאָב אָחִיךָ?‏”‏ 23  אַךְ הוּא סֵרֵב לְהַפְסִיק,‏ וְלָכֵן אַבְנֵר נָעַץ בְּבִטְנוֹ אֶת הַקָּצֶה הָאֲחוֹרִי שֶׁל הַחֲנִית,‏+ וְהַחֲנִית יָצְאָה מִגַּבּוֹ;‏ וְהוּא נָפַל שָׁם וּמֵת בּוֹ בַּמָּקוֹם.‏ וְכָל מִי שֶׁבָּאוּ אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נָפַל עֲשָׂהאֵל וּמֵת נֶעֶצְרוּ שָׁם וְעָמְדוּ.‏ 24  אָז רָדְפוּ יוֹאָב וַאֲבִישַׁי אַחֲרֵי אַבְנֵר.‏ עִם שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ בָּאוּ אֶל גִּבְעַת אַמָּה,‏ הַמַּשְׁקִיפָה אֶל גִּיחַ בַּדֶּרֶךְ אֶל מִדְבַּר גִּבְעוֹן.‏ 25  וּבְנֵי בִּנְיָמִין הִתְקַבְּצוּ מֵאֲחוֹרֵי אַבְנֵר וְיָצְרוּ יְחִידָה אַחַת וְהִתְיַצְּבוּ עַל רֹאשׁ גִּבְעָה אַחַת.‏ 26  קָרָא אַבְנֵר אֶל יוֹאָב וְאָמַר:‏ ”‏הַאִם לָנֶצַח תֹּאכַל הַחֶרֶב?‏ הַאֵינְךָ יוֹדֵעַ שֶׁתִּהְיֶה לְכָךְ רַק תּוֹצָאָה מָרָה?‏ כַּמָּה זְמַן יַחְלֹף עַד אֲשֶׁר תֹּאמַר לָעָם לַחְדֹּל לִרְדֹּף אַחֲרֵי אֲחֵיהֶם?‏”‏ 27  אָמַר יוֹאָב:‏ ”‏חַי הָאֱלֹהִים,‏* אִלּוּלֵא דִּבַּרְתָּ,‏ אֲזַי רַק בַּבֹּקֶר הָיָה הָעָם חָדֵל לִרְדֹּף אִישׁ אַחֲרֵי אָחִיו”‏.‏ 28  וְיוֹאָב תָּקַע בַּשּׁוֹפָר,‏ וַאֲנָשָׁיו הִפְסִיקוּ לִרְדֹּף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל וְהַלְּחִימָה פָּסְקָה.‏ 29  וְאַבְנֵר וַאֲנָשָׁיו צָעֲדוּ בָּעֲרָבָה+ כָּל הַלַּיְלָה הַהוּא וְעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וְצָעֲדוּ לְאֹרֶךְ כָּל הַגַּיְא* וְהִגִּיעוּ לְבַסּוֹף אֶל מַחֲנַיִם.‏+ 30  לְאַחַר שֶׁחָדַל יוֹאָב לִרְדֹּף אַחֲרֵי אַבְנֵר,‏ קִבֵּץ אֶת כָּל הָעָם,‏ וּמֵעַבְדֵי דָּוִד נֶעֶדְרוּ תִּשְׁעָה עָשָׂר,‏ בְּנוֹסָף לַעֲשָׂהאֵל.‏ 31  אַךְ עַבְדֵי דָּוִד הֵבִיסוּ אֶת בְּנֵי בִּנְיָמִין וְאֶת אַנְשֵׁי אַבְנֵר,‏ וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים מֵאַנְשֵׁיהֶם מֵתוּ.‏ 32  הֵם נָשְׂאוּ אֶת עֲשָׂהאֵל+ וְקָבְרוּ אוֹתוֹ בְּקֶבֶר אָבִיו,‏ הַנִּמְצָא בְּבֵית לֶחֶם.‏+ לְאַחַר מִכֵּן צָעֲדוּ יוֹאָב וַאֲנָשָׁיו כָּל הַלַּיְלָה וְהִגִּיעוּ לְחֶבְרוֹן+ עִם שַׁחַר.‏

הערות שוליים

נה״מ,‏ ”‏מספר הימים”‏.‏
או ”‏יקיימו תחרות”‏.‏
פירושו ”‏חלקת סכיני אבן הצור”‏.‏
בקרב בני ישראל,‏ שבועה בחייו של יהוה (‏או של מישהו אחר)‏ הייתה הצהרה שכיחה שהוסיפה רצינות לנאמר.‏
או אולי ”‏כל בתרון”‏.‏