חותמות היו מכשירים קטנים בעלי חריתות ששימשו להטבעת חתימה על חמר או שעווה.‏ לחותמות היו צורות שונות,‏ לרבות קונוסים,‏ ריבועים,‏ גלילים ואף ראשי בעלי חיים.‏ טביעות חותם הצביעו על בעלות,‏ אימתו מסמכים ושימשו לחתימת שקים או פתחים,‏ כדוגמת דלתות או כניסות לקברים.‏

 החותמות יוצרו ממגוון חומרים,‏ לרבות עצמות,‏ אבן גיר,‏ מתכת,‏ אבנים יקרות־למחצה ועץ.‏ לעיתים נחקק על החותם שם הבעלים ושם אביו.‏ חלק מהחותמות כוללים גם תואר.‏

 כדי לאמת מסמך,‏ נהגו להטביע את החותם בחמר,‏ שעווה או חומר רך אחר שהוצמד אליו (‏איוב ל״ח:‏14‏)‏.‏ החומר התקשה וחתם את המסמך.‏ הדבר נועד למנוע מאחרים לשנות את תוכנו.‏

 את החותמות ניתן היה לתת למישהו אחר,‏ וכך להעניק לו סמכות לפעול בשם בעל החותם.‏ דוגמה לכך מוזכרת בפרשת פרעה מלך מצרים ויוסף,‏ בנו של יעקב.‏ יוסף היה עבד במצרים.‏ מאוחר יותר,‏ הוא נכלא על אף חפותו.‏ אך בהמשך,‏ שחרר אותו פרעה והעלה אותו לדרגת ראש השרים.‏ במקרא נאמר:‏ ”‏ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו וייתן אותה על יד יוסף”‏ (‏בראשית מ״א:‏42‏)‏.‏ הואיל ועל הטבעת היה חותם רשמי,‏ ליוסף הייתה כעת הסמכות להוציא לפועל את מלאכתו החשובה.‏

 איזבל,‏ מלכת ישראל הקדומה,‏ השתמשה בחותם בעלה אחאב כחלק ממזימתה לרצוח את נבות.‏ היא כתבה איגרות בשם המלך לזקני עירו וביקשה מהם לטפול על נבות אשמת שווא שקילל את אלוהים.‏ היא חתמה את המכתבים בחותם המלך וכך הצליחה במזימתה הזדונית (‏מלכים א׳.‏ כ״א:‏5–14‏)‏.‏

 אחשוורוש מלך פרס השתמש בטבעת חותם כדי לאמת את הנחיותיו (‏אסתר ג׳:‏10,‏ 12‏)‏.‏

 נחמיה,‏ אחד מכותבי המקרא,‏ ציין ששרי ישראל,‏ הלוויים והכוהנים חתמו בחותמם על ברית כתובה לשם הסכמה (‏נחמיה א׳:‏1;‏ י׳:‏1‏)‏.‏

 המקרא מציין שני מקרים שבהם נעשה שימוש בחותמות כדי לחתום כניסות.‏ כשהנביא דניאל נזרק לגוב האריות ’‏הביאו אבן אחת ושמו אותה על פי הגוב’‏.‏ אחר כך,‏ דריווש מלך מדי ופרס ’‏חתם אותה [‏את הכניסה]‏ בטבעתו ובטבעת נכבדיו,‏ למען לא ישתנה רצונו בדבר דניאל’‏ (‏דניאל ו׳:‏18‏)‏.‏

 כשגופתו של ישוע המשיח הונחה בקברה,‏ אויביו ’‏חתמו את האבן’‏ שחסמה את הכניסה במטרה לאבטח את הקבר (‏מתי כ״ז:‏66‏)‏.‏ אם מדובר היה בחותם רשמי מטעם הרשויות,‏ הרי ש”‏החותם היה עשוי מחמר או שעווה שהוצמדו לסדק שבין.‏.‏.‏ האבן לבין הכניסה לקבר”‏,‏ נאמר בספר עיון על המקרא מאת דיוויד ל.‏ טרנר.‏

 כיוון שחותמות עתיקים יכולים לשפוך אור על העבר,‏ ארכיאולוגים והיסטוריונים מגלים בהם עניין רב.‏ למעשה,‏ חקר החותמות,‏ המכונה סיגילוגראפיה,‏ הפך לענף מחקר חשוב ביותר.‏