רבים מהמתבוננים מהצד התפלאו מרוח ההתנדבות שאפיינה את פרויקט הבנייה בוורוויק.‏ מנהל החברה שהתקינה את המעליות באתר אמר לאחד העובדים:‏ ”‏הצוות שלכם מבצע כאן דבר מדהים.‏ רוב האנשים כיום אינם מוכנים לנדב מזמנם”‏.‏

כאשר הוא ואחרים שמעו לראשונה שכוח העבודה בבניית המשרדים הראשיים של עדי־יהוה בוורוויק,‏ ניו יורק,‏ מורכב בעיקר ממתנדבים,‏ הם תיארו לעצמם שהעדים המקומיים עובדים רק בסופי השבוע.‏ הם נדהמו לפגוש אנשים שעזבו את עבודתם ובאו מכל רחבי המדינה כדי להתנדב בפרויקט במשך חודשים ואף שנים.‏

עד סוף שנת 2015 כ־000,‏23 עדים התנדבו לעבוד בוורוויק לצד חברי משפחת בית־אל בארצות הברית.‏ בנוסף,‏ כ־750 עובדי בנייה שאינם עדי־יהוה אפשרו לפרויקט להתקדם לפי לוח הזמנים.‏ העבודה לצד עדי־יהוה הותירה רושם חיובי עז ברבים מבעלי המלאכה הללו.‏

מנהל של חברה המייצרת רכיבים לחלונות וקירות כתב:‏ ”‏כל מי שמעורב בפרויקט הזה בחברה שלנו נדהם מגישתם של האנשים שאתם הוא בא במגע.‏ כתוצאה מכך,‏ רבים מאתנו מבקשים לעבוד בפרויקט זה”‏.‏

חברה אחרת סיפקה כוח אדם כדי לסייע בעבודות על המבנה הבסיסי של בנייני המגורים.‏ כאשר הסתיים חוזה החברה,‏ שלושה מעובדיה היו נחושים להישאר בוורוויק.‏ הם התפטרו מעבודתם והצטרפו לחברה אחרת שעדיין עבדה באתר.‏

התכונות המשיחיות שגילו העדים השפיעו לטובה על חלק מהעובדים.‏ איש אחד עבד בחברה שהניחה יסודות לבניינים.‏ אחרי שעבד כמה חודשים בוורוויק,‏ אשתו הבחינה בשינוי ניכר בגישה ובשפה שלו בבית.‏ היא אמרה בשביעות רצון:‏ ”‏אני כבר בקושי מזהה אותו!‏”‏

רבים ממי שעבדו באתר היו נשים.‏ הן לא רק נהגו באוטובוסים,‏ ניקו חדרים וביצעו עבודות מזכירות,‏ אלא גם כיוונו את התנועה,‏ הפעילו ציוד כבד,‏ הניחו כבלי סיב אופטי,‏ בודדו צנרת,‏ התקינו קירות גבס,‏ יצקו בטון ועבדו בשרברבות.‏ הן עבדו קשה.‏

אדם שאינו עד־יהוה שעבד בהתקנת גגות שם לב שחלק מהזוגות שירדו מהאוטובוסים החזיקו ידיים בדרכם לעבודה.‏ הדבר נגע ללבו.‏ הוא גם ראה שנשים עבדו ללא ליאות בפרויקט.‏ ”‏אתה עשוי בהתחלה לחשוב שהנשים רק מתלוות לבעליהן”‏,‏ הוא אמר.‏ ”‏אבל אין ספק שהן יודעות להפשיל שרוולים ולעבוד!‏ עבדתי לפני כן באתרי בנייה בכל רחבי העיר ניו יורק,‏ אבל אף פעם לא ראיתי דבר כזה”‏.‏

חורף 2014–2015 היה קשה במיוחד,‏ ובמזג האוויר המקפיא היה מפתה מאוד להישאר בבית במקום לצאת לעבוד בחוץ כל היום.‏ ג׳רמי,‏ עד־יהוה שעבד כמשגיח בפרויקט,‏ נזכר:‏ ”‏לפעמים בימים קרים במיוחד,‏ מנהל העבודה של אחת מחברות הבנייה היה שואל אותי:‏ ’‏הנשים שלכם יעבדו מחר?‏’‏

יותר מ־35 נהגי אוטובוס הועסקו כדי להסיע את המתנדבים ממגוריהם לאתר הבנייה בוורוויק ובחזרה.‏

לפני אחת הנסיעות,‏ נעמד נהג האוטובוס ופנה לנוסעים שלו.‏ ”‏עדי־יהוה יקרים,‏ היה לי העונג להסיע אתכם”‏,‏ הוא אמר.‏ ”‏אנא שלחו אימייל למנהל שלי ובקשו ממנו שישאיר אותי בקו הזה.‏ למדתי כל כך הרבה על המקרא בזכותכם.‏ לפני שפגשתי אתכם,‏ לא ידעתי מה שמו של אלוהים או שבעתיד כדור הארץ יהפוך לגן עדן‏.‏ אני כבר לא מפחד מהמוות‏.‏ זו הייתה חוויה מדהימה עבורי.‏ אתם ללא ספק תראו אותי באולם המלכות ביום החופשי הבא שלי”‏.‏

דמיאנה,‏ עדת־יהוה שעבדה בוורוויק,‏ אמרה:‏ ”‏יום אחד אחרי שעלינו לאוטובוס שלנו,‏ הנהג הודיע שהוא רוצה להגיד לנו כמה מילים.‏ הוא סיפר שהסיע כ־000,‏4 עדים ברחבי האתרים השונים שלנו בניו יורק.‏ ’‏לכל האנשים יש את המוזרויות הקטנות שלהם’‏,‏ הוא אמר,‏ ’‏אבל אתם מתעלים על ההבדלים ביניכם ועובדים שכם אחד.‏ זה דבר מאוד יפה’‏.‏ הוא גם אמר שהוא נהנה לשוחח אתנו.‏

‏”‏אחרי שהוא סיים לדבר,‏ אחד העדים באוטובוס שאל:‏ ’‏אתה אוהב לשמוע אותנו שרים?‏’‏

‏”‏הוא פרץ בצחוק גדול ואמר:‏ ’‏כן!‏ נתחיל עם שיר 134?‏’‏”‏ *