המקרא אינו דן מפורשות בנושא המתת החסד.‏ a אך הדברים הכתובים בו לגבי החיים והמוות מציגים השקפה מאוזנת בעניין.‏ זה פסול לגרום למותו של אדם,‏ אך אין דרישה מקראית לנקוט אמצעים קיצוניים להארכת החיים בעת תהליך הגסיסה.‏

 המקרא מציין שאלוהים הוא בוראנו,‏ ’‏מקור החיים’‏ (‏תהלים ל״ו:‏9;‏ מעשי השליחים י״ז:‏28‏)‏.‏ בעיני אלוהים החיים יקרים מאוד.‏ לכן בעיני אלוהים זהו מעשה חמור מאוד לשים קץ לחיי אדם אחר או של עצמך (‏שמות כ׳:‏13;‏ יוחנן א׳.‏ ג׳:‏15‏)‏.‏ בנוסף,‏ המקרא מציין שעלינו לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להגן על חיינו ועל חיי אחרים (‏דברים כ״ב:‏8‏)‏.‏ אין ספק שאלוהים רוצה שנוקיר את מתת החיים.‏

מה אם האדם חולה סופני?‏

 המקרא אינו מתיר לשים קץ לחייו של אדם גם אם מותו מתקרב ובלתי נמנע.‏ המקרה של שאול מלך ישראל ממחיש זאת.‏ כאשר שאול נפצע אנושות בקרב,‏ הוא ביקש מנושא כליו לשים קץ לחייו (‏שמואל א׳.‏ ל״א:‏3,‏ 4‏)‏.‏ אך נושא הכלים סירב לעשות זאת.‏ אולם בהמשך אדם אחר שיקר וטען שהוא פעל כבקשתו של שאול.‏ בעיני דוד,‏ שהחזיק בהשקפתו של אלוהים בעניין,‏ אדם זה נחשב אשם בשפיכות דמים (‏שמואל ב׳.‏ א׳:‏6–16‏)‏.‏

האם יש להאריך את החיים בכל מחיר?‏

 כאשר ברור שהאדם עומד למות,‏ המקרא אינו דורש להאריך את תהליך הגסיסה.‏ השקפת המקרא מאוזנת.‏ המוות הוא אויבנו המר,‏ והוא תוצאה של החטא הטבוע בנו (‏רומים ה׳:‏12;‏ קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏26‏)‏.‏ אומנם אין לייחל למוות,‏ אך גם אין לפחד ממנו מכיוון שאלוהים מבטיח להקים את המתים לתחייה (‏יוחנן ו׳:‏39,‏ 40‏)‏.‏ אדם המכבד את קדושת החיים ינסה להשיג את הטיפול הרפואי הטוב ביותר שבנמצא.‏ אך אין בכך כדי לומר שיש לנקוט הליכים רפואיים שרק יאריכו את תהליך הגסיסה בשלביו הסופיים.‏

האם התאבדות היא חטא בלתי נסלח?‏

 לא,‏ המקרא אינו מציין שהתאבדות היא חטא בלתי נסלח‏.‏ אף שהתאבדות היא חטא חמור,‏ b אלוהים מביא בחשבון גורמים כגון מחלות נפשיות,‏ מתח קיצוני או אפילו מאפיינים גנטיים שאולי מעוררים נטיות אובדניות (‏תהלים ק״ג:‏13,‏ 14‏)‏.‏ באמצעות המקרא הוא מספק נחמה לנתונים במצוקה‏.‏ כמו כן,‏ במקרא נאמר ”‏שתהיה תחייה הן של הצדיקים והן של הלא־צדיקים”‏ (‏מעשי השליחים כ״ד:‏15‏)‏.‏ מכאן עולה שיש תקוות תחייה לאנשים שביצעו מעשים חמורים,‏ כגון התאבדות.‏